התיישנות הליכי גבייה מנהלית והשתת חובות חברה על בעלי מניותיה

עתירה מנהלית

התיישנות הליכי גבייה מנהלית והשתת חובות חברה על בעלי מניותיה

עו”ד רון זהבי עתר בשם לקוחותיו כנגד הרשות מקומית בעתירה אשר במסגרתה התבקש בית המשפט להורות לרשות המקומית לבטל את הליכי הגבייה בהם נקטה כנגד העותרים.

ייחודיות ההליך היה בהינתן שהעירייה ביקשה להשית את חובות המס של חברה על בעלי מניותיה מכח קונסטרוקציה חוקית השואבת מסעיף 119 א(א)(3) לפקודת מס ההכנסה וסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעד התקציב) התשנ”ג- 1992 .

כאמור הטיעון כלל שני עיקרים:

1. הטענה כי לא ניתן להשית את חובות החברה על בעלי המניות.
2. הטענה כי הליכי הגבייה התיישנו, לרבות מכח הנחיות היועץ המשפטי לממשלה.

התיק נדון בבית המשפט המחוזי מרכז.

1. I. מבוא

1. עניינה של העתירה בנקיטת הליכי גבייה מנהליים שלא כדין כנגד העותרים, לרבות הטלת עיקולים על חשבונות הבנק שלהם והכל בגין חובות ארנונה של חברה, אשר העותר 1 נמנה עם בעלי מניותיה, כולם חובות בני 10 שנים לפחות .

1. מתוך מכתבי ההתרעה אשר נשלחו לעותר 1, עולה כי המשיבה מתבססת על סעיף 119 א(א)(3) לפקודת מס ההכנסה (להלן: “הפקודה“) וסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעד התקציב) התשנ”ג- 1992 (להלן: “חוק ההסדרים“) על מנת להשית עליו באופן אישי את חובות הארנונה בהם חבה החברה. אין במכתבי המשיבה דבר וחצי דבר כדי לבסס לטענתה כלשהי בדבר הטלת הליכי גבייה כנגד רעיית העותר 1, היא העותרת 2.

1. הטענה אשר הועלתה על ידי העותרים היתה כי ההליכים המנהליים לרבות העיצומים בהם נקטה המשיבה ננקטו ללא עילה שבדין ודינם להתבטל לאלתר.

1. לא זו אף זו כי העותר 1 אינו חב בחובות החברה באופן אישי מכח היותו בעל מניות בחברה, הרי שנקיטת הליכי הגבייה ובכלל זה עיקול חשבונה המשותף של העותרת 2, היא רעייתו,  הינם משוללים כל בסיס משפטי ו/או עובדתי ונעשה כאקט שרירותי ולא מידתי על מנת להפעיל על העותרים לחץ פסול ובלתי הוגן בניסיון לפרוע את חובות החברה.

1. המשמעות המעשית של החלטת המשיבה הינה פגיעה חריפה בקניינם של העותרים אגב שימוש שרירותי בסמכויות שניתנו בידי המשיבה, שאינו עומד באף לא אחד מהמבחנים המנהליים האמורים להנחות את דרכה.

1. העותרים טענו כי המשיבה עושה שימוש מניפולטיבי בסמכות שניתנה בידה כמי שמבקשת להיבנות מהסמכויות שניתנו לה בדין למטרות הזרות לאלו שלשמן ניתנו בידיה אותן הסמכויות. זאת, אגב נקיטת מדיניות של התשת האזרח לאורך שנים בידי פקידים שונים המוצאים עצמם נכנסים ויוצאים בשערי הרשות, שעה שהאזרח מוצא עצמו נאלץ ברוב המקרים להיכנע לגחמותיה של הרשות.

1. II. העובדות הצריכות לעתירה

1. העותר 1 (להלן: “העותר“) ייסד ביחד עם אחרים חברה, והינו מי שהחזיק בזמנים הרלוונטיים במניית הנהלה 1 (מתוך 3 מניות שהוצאו לב”מ) וב- 35 מניות רגילות ב’ (מתוך 100 מניות שהוצאו לב”מ) וב- 30 מניות רגילות ג’ (מתוך 100 מניות שהוצאו לב”מ).

1. בין החברה  לבין אחת מקופות חולים נחתם הסכם הקמה והפעלה של חניון מסחרי בתשלום, בכניסה לאחד המרכזים הרפואיים.

1. בשנת 2005 ובנסיבות שונות, החברה הפסיקה את הפעלת החניון ואף את פעילותה היא, ונותרה חייבת לרשות המקומית חוב ארנונה, אותו ביקשה הרשות להשית על בעלי המניות בחברה ובהם העותר.

1. במועד הפסקת הפעילות ו/או לאחריו לא היו לחברה נכסים כלשהם ולפיכך העותרים לא נטלו מאומה מהחברה.

1. הרשות המקומית פנתה לעותר בדרישה לפרעון החוב, בסך של 2,641,108 ₪,  כשהיא מבססת את דרישתה על סעיף 119 א(א)(3) לפקודת מס ההכנסה וסעיף 8 לחוק ההסדרים כמקור לדרישה.

III. הטיעון המשפטי

א. המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 119א (א)(3)  לפקודת מס הכנסה קובע:

(1)  …

(2) …

(3) “מבלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו- (2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד שומה.”.

1. סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעד התקציב) התשנ”ג- 1992 (להלן: “חוק ההסדרים“) קובע:

“(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל”ב- 1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפע סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחוייבים: בסעיף זה – …”

לאמור, סעיף 8(ג ) לחוק ההסדרים מכפיף את הגבייה של חובות ארנונה של חברה מבעל מניותיה להתקיימותן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א (א)(3) לפקודה.

1. המשיבה, בתור גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין, כפופה לביקורת שיפוטית מלאה, בלשונו של סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה וסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש”ס-2000. בחינת ההחלטה המנהלית העולה לדיון בענייננו, כפופה לכל מבחני וכללי המשפט המנהלי .

ב. לגופו של טיעון

1. בעת”מ (חיפה) 26026-05-12, יעקב כהן נגד עיריית חיפה, נבחנה דרישת העותר לביטול חיוב ארנונה שיוחס לעותר בהיותו בעל מניות בחברת יחיד מכח הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה.

1. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מחייב כאמור בקיומן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א (א)(3) לפקודת מס הכנסה.

1. כאמור סעיף 119 יש צורך בקיומם של 6 תנאים במצטבר:

1. 1. החיוב בגין נכס שאינו משמש למגורים.
   2. החוב הוא חוב ארנונה סופי.
   3. החברה לא פרעה את החוב.
   4. החברה הפסיקה את פעילותה.
   5. הנתבע הוא אכן בעל השליטה בחברה.
   6. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

1. במקרה דנן, כמו בעת”מ (חיפה) 26026-05-12, אין מחלוקת לגבי כל חמשת התנאים הראשונים לצורך הפעלת מנגנון הגביה הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה.

אלא שהעותרים יטענו כי המשיבה לא הוכיחה את קיומו של התנאי השישי, ואף לא נתנה בידם את ההזדמנות לסתור את “חזקת ההברחה” ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות על ידי העותרים. כפי שיפורט להלן המשיבה קיפחה את זכות הטיעון של העותרים שכאמור לא היו צד להליך המשפטי.

1. אמנם נפסק כי העירייה אינה צריכה להוכיח כי החברה העבירה נכסים לבעל השליטה. אולם, האם עליה להוכיח כי היו לחברה בכלל נכסים עובר לפירוקה או הפסקת פעילותה? שאלה זו שנויה במחלוקת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים (לפסקי דין המשיבים על השאלה בחיוב, ראו למשל: ה”פ (ת”א) 8947-12-09 ותד נ’ עיריית הרצליה (30.11.2010); עת”מ (חי’) זורין נ’ עיריית חיפה, פסקה 32 (9.7.2014); לעמדה שונה ראו למשל, עת”מ (חי’) ענבר נ’ עיריית חיפה (30.3.2014)), והיא טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון.

1. בענייננו, לא הובאה ראיה כלשהי כי היו לנתבעת נכסים עובר להפסקת הפעילות, וזאת למרות שהייתה למשיבה אפשרות לברר זאת, בין היתר על ידי פנייה לחברה ו/או לבעלי המניות.  
2. על כן, נראה כי לפי הגישה בפסיקה הגורסת שעל הרשות המקומית להוכיח כי היו לחברה נכסים על מנת שתקום החזקה לפיה הם הועברו לבעל השליטה שלא בתמורה, הרי שתנאי זה לא התקיים וממילא לא קמה החזקה.

1. גם אם נאמץ את הגישה הגורסת כי העובדה שהרשות המקומית לא הוכיחה שהיו לחברה נכסים אינה מונעת את תחולת החזקה, הרי שוודאי יש בכך כדי להשליך על האופן בו ניתן לסתור אותה. בפסיקה נקבע, כי על מנת לעמוד בנטל לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה אין די בטענות כלליות של בעל השליטה על כך שלא קיבל את נכסי החברה, אלא עליו להציג תשתית ראייתית המגבה את טענותיו (ראו למשל, ע”א (ת”א) 2139/08 הלל נ’ מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.2010)). יחד עם זאת, יש לזכור כי בעל השליטה נדרש להוכיח “עובדה שלילית”. אפיון זה של הנטל מצדיק גמישות מסוימת בקביעת רף הראיות אשר יש להביא כדי לעמוד בו (ע”א 296/82 נבנצאל נ’ ג’רסי ניוקליאר-אבקו איזוטופוס אינק, פ”ד מ(3) 281, 301 (1986)).

1. בענייננו, כאשר כלל לא הוכח כי היו לחברה נכסים, גם אם נניח שהחזקה חלה והנטל להראות שלא היה לחברה נכסים חל על בעל השליטה, הרי שיש להתאים את דרכי העמידה בנטל לטיב העובדות שאותן יש להוכיח. אכן, כאשר מצביעה הרשות המקומית על נכסים כאלו או אחרים שהיו בידי החברה, או אף על כך שלפי הדו”חות הכספיים שלה היא הייתה ביתרה, ניתן לדרוש מבעל השליטה להוכיח בראיות מה קרה עם נכסי החברה. אולם, קשה לדרוש מבעל שליטה להוכיח בראיות כי לא קיבל לידיו נכסים, כאשר אין ראיה כי נכסים כאלו כלל היו קיימים. זאת, במיוחד שעה שחלף זמן רב ממועד הפסקת הפעילות של החברה ועד נקיטת ההליך נגד בעל השליטה (בענייננו, כאחד עשר שנים), וכאשר אין לבעל השליטה גישה למסמכי החברה.

1. כפי שהובא לעיל, וכפי העולה ממאזן החברה אשר צורף כנספח לעתירה, החברה היתה גרעונית ללא נכסים לחלוקה לבעלי מניותיה ולפיכך העותרים לא נטלו ולא היו יכולים ליטול מהחברה דבר. העותרים עומדים על זכותם לסתור את חזקת ההברחה.

1. ניסיונו של העותר לסתור החזקה במסגרת מכתביו לרשות לא קיבלו מענה ראוי ממנהל הארנונה או העירייה ובכך יש התנהלות המנוגדת להוראות החוק המעניקה לבעל שליטה הזדמנות להעלות טענותיו להיעדר הברחת נכסים על ידו ולו בכך יש טעם מספיק על מנת להפסיק את הליכי הגבייה נגד העותרים לבטל את העיקולים אשר הוטלו על חשבונותיהם.

1. יאמר כי העירייה הגיע למסקנה בדבר הברחת הנכסים באופן שרירותי בלא ששקלה את כל השיקולים הרלוונטיים ובכך נפל פגם בהליך המנהלי המצדיק ביטולם של הליכי הגבייה המנהליים אשר ננקטו כנגד העותרים וביטול העיקולים כאמור.

1. העותרים טענו כי סעיף 119 הינו חריג לדוקטורינת האישיות המשפטית הנפרדת ומשכך יש לפרשו בצמצום.

1. גם לו כשלו העותרים לסתור את חזקת הברחת הנכסים, הרי שעל פי הפסיקה המשיבה מוגבלת ואינה יכולה לגבות מהם יותר מהנכסים שהוברחו לכאורה, גם אם וככל שיוכך כי כך הם פני הדברים (טענה המוכחשת על ידי העותרים). ניכר בעליל לא לא היו לחברה נכסים בסדרי הגודל בהם הוטלו העיקולים,  קל וחומר העותרים לא יכלול ליטול מהחברה נכסים בסכום זה ו/או בכלל.

ג. שיהוי מצד הרשות העולה כדי היעדר סמכות

1. העותרים טענו כי השתלשלות העניינים מעידה בבירור כי מחדליה רבים של הרשות, המגיעים כדי חוסר סמכות.

1. כאשר עניין מובא להחלטת הרשות אשר העניין מצוי בסמכותה, וזו לא עושה כדי למצות הדין במהלך כחמש וחצי שנים, הרי שהדברים  עולים כדי פעולה בחוסר סמכות.

לדבריו של יצחק זמיר בספרו “הסמכות המנהלית” (נבו הוצאה לאור בע”מ, ירושלים, 1996) שיהוי במתן החלטה (או בנקיטת הליכים במקרה דנן) עלול לגרום נזק רב, ואפשר כי שיהוי יהיה גרוע יותר מתשובה שלילית, אותה ניתן לתקוף בבית המשפט.

וכדברי הנשיא שמגר (בג”צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ ממשלת ישראל פ”ד מז(5) 404, 419):

“אין הבדל בין הפעלת הסמכות לבין המנעות מהפעלת הסמכות… גם המנעות מהפעלת סמכות שבשיקול-דעת בשל טעמים בלתי סבירים, יכולה להוליך למסקנה כי ההימנעות מפעולה היא בטלה.

1. העותרים טענו, כי לאור הסחבת והשיהוי הקיצוני בנקיטת הליכי הגבייה כנגדם, בנסיבות העניין, אשר פגעה בין היתר ביכולתם להתגונן בפני ההליך כמו גם באינטרס ההסתמכות שלהם, מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את עתירתם ולבטל את חיובם ואת הליכי הגבייה כנגדם.

1. העותרים הפנו את בית המשפט הנכבד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה – מיסים / הנחייה 7.1002, שם נקבע בין היתר כי: “אין זה סביר שרשות מנהלית תנקוט הליכי גבייה מנהליים לראשונה וללא צידוק לאחר שנים רבות, תוך שהיא מעמידה את האזרח, בשל הזמן הרב שחלף, במצב בו יקשה עליו להתמודד עם טענת החוב.”.

ג. חוסר סבירות

1. כפי שהסחבת והשיהוי הרב בטיפול בעניינם של העותרים, ובכלל זה נקיטת הליכים כנגדם,  מהווים מחדל העולה כדי חוסר סמכות, כך הם מהווים גם פעולה חסרת סבירות באופן קיצוני מצד הרשות.

במקרה אחר בו נתברר כי רשות התכנון השהתה את החלטתה יתר על המידה (בג”צ 100/88 חברת גזית קונסוליום השקעות ופיתוח בע”מ נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות, פ”ד מג(1) 33,29, אמר הנשיא שמגר:

“רשות תכנון חייבת להיות ערה לכך שהכוח והסמכות מוענקים לה כדי לשרת את האינטרס הציבורי ובאינטרס זה נכלל גם טיפול תוך זמן סביר בבקשות האזרח“.

1. העותרים הוסיפו וטענו, לחוסר סבירות בעניינם לאור העובדה כי הרשות פעלה כנגדם באופן אישי שנים רבות לאחר היווצרות החוב.

1. בית המשפט התבקש לקבוע כי בשיהוי הרב בנקיטת ההליכים כנגד העותרים, יש כדי פעולה בחוסר סבירות קיצונית מצד המשיבה.

III. תוצאת ההליך

1. לאחר דיון בבית המשפט התחייבה הרשות המקומית לבטל לאלתר את הליכי הגביה המינהליים שננקטו כנגד העותרים ולא להוסיף ולנקוט כנגדם בהליכי גביה מינהליים בקשר לחובות הארנונה נשוא עתירה זו.

1. הצלחה מלאה בתיק מורכב וחסכון ללקוח של 2,600,000 ₪ !