המצאה לידי מורשה

מי יחשב כ”מורשה” לצורך המצאה / קבלה של כתב בית דין

מאמר זה יסקור וינתח את סוגייה זהות ה”מורשה” כמשמעותו בסעיף 477 ו- 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד – 1984 (להלן: “תקנות סדר הדין האזרחי”).

בין השאר תידון השאלה, האם עורך דין יכול לשמש כמורשה מטעם מרשו לקבלת כתב תביעה, גם כאשר הוא מייצגו בהליכים אחרים לגמרי.  ייאמר כבר עתה, כי על פי פרשנותו של בית המשפט העליון את התקנות הנ”ל, התשובה לשאלה זו הינה חיובית, בהסתייגויות מסוימות אשר יפורטו בהמשך.

המסגרת הנורמטיבית:

תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כלקמן:

“ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה – דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת”

 תקנה 482(א) קובעת:

“הייתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט.”

 הנה כי כן, תקנה 477 ותקנה 482(א) קובעות, כי כאשר לא ניתן למסור כתבי בי-דין לבעל הדין עצמו ניתן למסור למורשה מטעמו או לעורך דין, אם יש לו עורך דין.

תקנה 482(א) אף מרחיבה עוד יותר את גדר סמכותו של בית המשפט לקבוע מי הוא מורשה לקבלת כתבי בי-דין. השימוש בתקנה זו נעשה בדרך כלל בתובענה כנגד חברה או אדם המתגורר בחו”ל. התקנה מאפשרת למסור את כתב התביעה למנהל או מורשה העוסק בענייניו של הנתבע במדינת ישראל.

 “מורשה” כמשמעו בתקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי:

בשורה ארוכה של פסקי דין הגדיר בית המשפט ראשית את תכליתה של ההמצאה כדין.  מסקנתו הייתה כי התכלית העיקרית היא להביא לידיעת הנתבע את דבר פתיחת ההליכים כנגדו. בית המשפט העליון קבע כי הביטוי “מורשה” הינו אדם אשר סביר להניח יביא לידיעת הנתבע את דבר התביעה כנגדו. היה וישוכנע בית המשפט כי תובע מסר את המסמכים לידיו של אדם אשר בסבירות גבוהה יביא את דבר התביעה לידיעתו של הנתבע, יוגדר אותו אדם כ- “מורשה” מטעמו של הנתבע, ובית המשפט יכשיר את המסירה כמסירה כדין לכל דבר ועניין.

 בפסק הדין המנחה בע”א 23/83 סוזן ריטה יוחימק נ’ תרז קדם (פורסם בנבו) הבהיר בית המשפט סוגיה זו.  בית המשפט הכיר בחוקיות המצאה לפרקליטו של בעל דין, אפילו לא קיבל את הייצוג במשפטו, כאשר שוכנע שהפרקליט יביא את דבר קיומם של ההליכים שנפתחו כנגדו – והרי זו כאמור היא כל מטרתה של ההמצאה. כך נקבע בעמ’ 314 לפסק הדין, מול האות ב’:

“מסירה לעורך-דין היא מסירה מספקת על-פי תקנה 439 מתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ”ג – 1963, שהיתה אז בתוקף (ראה כיום תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד – 1984. תקנה זו מורה כי “ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אבל אם יש לו מורשה לקבל כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה, או עורך-דין, דיה ההמצאה למורשה או לעורך-הדין או למתמחה שלו או הנחה במשרדו וכוחה יפה לכל דבר כאילו הומצאה לבעל-הדין גופו. זולת אם הורה בית- המשפט הוראה אחרת”.

לגבי מורשה, דורשת התקנה הנ”ל, שהוא יהא “מורשה לקבל כתבי בי- דין”, אך אינה דורשת, שיהא רשאי גם לייצג את מרשהו בבית המשפט. די בכך שכמורשה לקבלת כתבי-בי-דין חזקה עליו שיעביר את הידיעה למרשו (ע”א 403/64 [1])). לגבי עורך-דין, אין התקנה דורשת, שלקוחו יסמיך אותו לקבל כתבי-בי-דין. די שהוא פועל אותה עת כעורך-דין של הנמען, כדי שייראה ככתובת מספקת לקבלת כתבי בי-דין בשמו“(. שם, בעמ’314 מול האות ב) ההדגשות אינן במקור)

 ובעמ’ 315 מול האות ג’:

 “תקנה 433 מתקנות סדר הדין האזרחי. תשכ”ג – 1963, שהיתה בתוקף באותה עת (כיום תקנה 472 מתקנות סדר הדין האזרחי. תשמ”ד – 1984), היא הדורשת הגשת ייפוי-כוח לבית-המשפט. אך הוראה דיונית זו, שיכולה לשמש מניעה לפעולת עורך-הדין בבית-משפט ללא ייפוי-כוח בכתב, אינה יכולה לפגוע ביחסי שולח ושלוח, אם כאלה נוצרו בדרך אחרת“. ( (ההדגשה אינה במקור)

 ובעמ’ 315 מול האות ו’:

 “כל תכליתה של הזמנה היא להביא לידיעת הצד את קיומה. אין תכליתה, שהכתב עצמו דווקא יימסר לידי הנמען (ע”א 362/66 [2], בעמ’ 224). אין טענה מפי המערערת, כי עורכי הדין… לא הודיעו לה על ההזמנה… יתרה מזאת, אין כל טענה מפיה, כי עורכי הדין… לא פעלו כעורכי הדין שלה או כי לא היו מוסמכים לקבל המצאה בשמה או לבקש דחיית המשפט בשמה ולהצהיר את שהצהירו בפני בית המשפט קמא”.

 (ראה בעניין זה רע”א 39/89 General Electric Corp נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מב (4) 762, וראה ע”א 8553/08 זלמן לייב ואלדמן נ’ חיים ביאליסטוצקי (פורסם בנבו),

להשוואה ראה גם ע”א 1947/91 סיריל שטיין נ’ דוד מרקוס כץ, פ”ד מה(4) 705, שם קבע בית המשפט כי מסירה לעורך הדין לא הייתה כדין מאחר ומשרד עורכי הדין לא שימש כנציגים של המבקשת אלא רק כתיבת דואר שלהם, ולא הונחה כל תשתית המראה שדרגת האינטנסיביות של הקשר שבין מבקשת זאת לבין אותם עורכי-דין הגיעה לרמה המצדיקה החלת תקנה 477.

הנה כי כן ומהמקובץ לעיל עולה, כי כל עוד יגיע בית המשפט למסקנה כי הפרקליט יביא לידיעתו של הנתבע את דבר מסירת המסמכים לידיו, יראה בכך בית המשפט כמסירה כדין. כך לדוגמא, היה ועורך דין מייצג חברת חוץ בהליכים ספציפיים, יכול וייראה בית המשפט מסירה כדין, מסירה של כתב תביעה בתביעה אחרת לגמרי לאותו פרקליט, וזאת על פי תקנה 477.

לא ניתן להתעלם בעניין זה באמור ב ע”א 694/86  דוד אוסטפלד נ’ משה בהירי, פ”ד מא(1) 780. בפסק דין זה התייחס בית המשפט להוראה ספציפית בייפוי הכוח השוללת במפורש את סמכותו של עורך הדין לקבל לידיו מסמכים שאינם נוגעים להליך בו הוא מונה:

 עורך-דין, המייצג את שולחו, פועל במסגרת דיני השליחות. לענין היקף השליחות קובע סעיף 5(א) לחוק השליחות תשכ”ה-1965, לאמור: ” השליחות חלה – באין הגבלה בהרשאה – על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה – באין הרשאה מפורשת לכך – על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה”. 

מכאן – בהליכים לפני בית-משפט אין להסיק על קיומה של השליחות מנושא השליחות או ממעמד השלוח או מנוהג, אלא יש צורך בהרשאה מיוחדת ומפורשת לפעול בשמו של השולח (ע”א 569/80 [2], בעמ’ 82).

בכפיפות להוראה זו נקבע היקף השליחות על-פי לשון מסמך ההרשאה, ועל פרשנותו חלים כללי הפרשנות החלים בדיני חוזים (א’ ברק, “חוק השליחות, תשכ”ה- 1965” פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע”ש הרי סאקר, ג’ טדסקי עורך, תשל”ה) 140; ג’ פרוקצ’יה, דיני שליחות בישראל (רמות, תשמ”ו) 29).

לפי כללי הפרשנות הללו יש לפרש את מסמך ההרשעה לפי אומד דעתו של השולח (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973), תוך העדפת האינטרס שלו על פני עניינו של הצד השלישי, המבקש להסתמך על פעולתו ועל התנהגותו (ע”א 569/80 [2] הנ”ל, שם.)

בחינת העניין שלפניי מביאה אותי למסקנה, שהמערער התכוון להסמיך את עורך-דינו לנקוט הליך, שיביא לביטול ההחלטה להתיר המצאת כתבי-בי- דין אל מחוץ לתחום השיפוט, תוך שלילה מפורשת של כוחו לקבל עבורו מסמכים הקשורים להליך אחר הננקט נגדו. כוונה זו עולה בבירור מנוסח כתב ההרשאה, בו נאמר, כי עורכי הדין “אינם רשאים לקבל עבורי כל כתב טענות במסגרת תיק זה או כל תיק אחר ובפרט אינם רשאים לקבל כתב תביעה…”, וכן ממחיקת ההרשאה “לקבל בשמי כל מסמך וחפץ” מסעיף 4 ביפוי הכוח וממחיקת סעיף 9 שם. הוראות אלה הן ברורות, ויש ליתן תוקף למלוא משמעותן.

אין כל מניעה להסמיך עורך-דין לנקוט הליך שיפוטי עבור שולחו ולשלול את כוחו לייצג את השולח בהליך שיפוטי אחר הננקט נגדו. ודוק: כוונת הדברים היא לשני הליכים נפרדים ושונים זה מזה ולא לפעולות הננקטות במהלך הליך התלוי ועומד בין אותם צדדים.

גם בא-כוח המשיב גורס, כי הוא היה מוסמך לקבל מסמכים בשם המשיב במסגרת ההליך שיזם ושהתנהל בבית המשפט המחוזי. אכן, אם היה המשיב נכשל בבית המשפט המחוזי, היה מוסמך עורך-דינו, על-פי אותו ייפוי-כוח, להגיש בשמו ערעור לבית המשפט העליון, אך הסמכה זו אינה סותרת, לדעתי, את כוחו של המשיב לשלול, במפורש, את סמכותו של עורך הדין להיות נציגו בערעור המוגש נגדו. הסתייגותו של המשיב מהסמכת עורך-דינו לקבל מסמכים עבורו אינה ענין טכני בלבד.

הוויכוח הנטוש כיום בין הצדדים הוא על סמכות השיפוט ומקום השיפוט, ועמדת המשיב היא, כי בית המשפט בישראל אינו מוסמך לדון בתביעה, שהגיש המערער נגדו. הסמכת עורך-דין לקבל מסמכים עבורו כופפת את המשיב למרות שיפוטו של בית המשפט בישראל (ד”ר י’ זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי – פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל”ד) 29), והרי על כך מנהל המשיב את מאבקו.

הסתמכותו של המערער על פסק הדין בע”א 23/83 סוזן ריטה יוחימק נ’ תרז קדם, בעמ’ 313 ואילך, אף היא אינה יכולה לסייע בידו. שם טען עורך הדין, כי אינו מוסמך לקבל מסמכים עבור שולחתו, ובית משפט קבע, שהעובדה שאין יפוי- כוח בכתב – שמכוחו מוסמך עורך הדין לייצג את שולחתו בבית המשפט – אינה מלמדת כי אין הוא מוסמך, מכוח הרשאתו הכללית, לקבל מסמכים בשמה ובעבורה. אולם פרשה זו שונה מענייננו בפרט חשוב, והוא, ששם לא הייתה הוראה מפורשת בייפוי הכוח השוללת את סמכותו של עורך הדין לקבל מסמכים. (ההדגשות אינן במקור)

“מורשה” כמשמעו בתקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי:

 ייאמר תחילה כי שימוש נבון ונכון בתקנה זו יכול למנוע הליכים מיותרים של בקשה והמצאה מחוץ לתחום של תביעה כנגד חברת חוץ או אדם המתגורר בחו”ל. וכך נפסק בבבר”ע 11556/05 קמור נ’ רכב בע”מ נ’ חיים חמו ואח’ (פורסם בנבו) (להלן: “פס”ד קמור”)

 תקנה 482 עניינה, כאמור, בהמצאת כתבי בי-דין באמצעות מורשה. על פי תקנה זו ניתן להמציא תובענה בעניין עסק או עבודה המוגשת נגד אדם שאינו גר באיזור השיפוט “למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט”.

תקנה זו עשויה לחול לגבי תובענה המוגשת נגד נתבע הנמצא מחוץ לתחום השיפוט של ישראל. מורשה הוא אדם אשר נמצא בקשר שוטף עם הנתבע ויש מקום להניח כי יביא לידיעתו את דבר ההליכים שיזמו נגדו (ע”א 403/64 לוינסון נ’ חברת בית תמר בע”מ, פ”ד יט(1) 108; רע”א 39/89 General Electric Corp נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מב(4) 762; ע”א 2652/94 טנדלר נ’ לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע”מ (לא פורסם)).

בית משפט זה עמד לא אחת בעבר על כך שאין לפרש את הדיבור “מורשה” במשמעות הטכנית של שלוח וכי יש להחיל פרשנות מרחיבה על תקנה 482 (רע”א 39/89 הנ”ל; ע”א 2652/94 הנ”ל).

המבחן העיקרי שאומץ בפסיקה לצורך קיומה של דרישת ההרשאה, הוא אינטנסיביות הקשר בין הנתבע לבין המורשה. המבקש להמציא כתב בי-דין לידי מורשה נדרש להראות קיומו של שיתוף פעולה בין המורשה לבין הנתבע, במידה כזו שסביר להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו שם.

 על המבקש להחיל את התקנה על מורשה בישראל להראות כי התובענה הינה “תובענה בעניין עסק” וכי המורשה “עוסק בהנהלת העסק או העבודה”

בע”א 83/87 דב מילמן ואח’ נ’ עזבון דוד שרגה ז”ל ואח’ (פורסם בנבו) נידונה תובענה לאכיפת חיוב המשיבים להעברת מניות של חברה בישראל וכך נקבע שם בעמ’ 49 מול האות ז’:

 “כפי שהודגש בפסק-הדין שצוטט לעיל, הרי תקנה 482[17] תחול רק במקרה של תובענה “בענין עסק או עבודה” נגד אותו בעל-דין, ונשאלת השאלה, אם במקרה הנדון מדובר בתביעה בענין עסק.

ההסכם האמור נעשה אמנם, על פי הנטען, בארצות הברית, אולם “המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות” הוא בישראל. לפיכך נתפס מקרה זה במסגרת תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד – 1984, כשסמכות בית המשפט נקנתה במובן הבינלאומי מכוח מסירת ההזמנה כהלכה למשיב 1, על-פי ההיתר שנתן בית המשפט להמצאה אל מחוץ לתחום. אמרנו, כי המקום שנועד לקיום ההתחייבות הוא בארץ, שהרי עניין לנו במניותיה של חברה בישראל, ובמסירת כתב העברה לחברה על-פי דרישת פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ”ג – 1983, אישור ההעברה ורישום ההעברה בפנקס החברים של החברה אמורים להיעשות בארץ (ע”א 497/84 [3], בעמ’ 679- 680)”.

כלומר, אפילו הפעולות בישראל מצטמצמות באישור העברת המניות בישראל ורישום ההעברה בפנקס החברים של החברה בישראל – יש בכך “עיסקה” או “עסק”, כמשמעותה בתקנה, אפילו יתר פרטי העסקה צריכים להיעשות בחו”ל.

 עוד מוטל על המבקש להחיל את תקנה 482(א) להראות כי הנתבע אינו מתגורר בתחום השיפוט של בית המשפט.

בעניין זה נפסק כי התקנה עשויה לחול לגבי תובענה המוגשת נגד נתבע הנמצא מחוץ לתחום השיפוט של ישראל. מורשה הוא אדם אשר נמצא בקשר שוטף עם הנתבע ויש מקום להניח כי יביא לידיעתו את דבר ההליכים שיזמו נגדו (ע”א 403/64 לוינסון נ’ חברת בית תמר הנ”ל; רע”א 39/89 General Electric Corp נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ, הנ”ל; ע”א 2652/94 טנדלר נ’ לה קלוב מדיטראנה (ישראל) (פורסם בנבו))

 “מורשה” כמשמעות הביטוי בתקנה 482(א(

 נפסק על ידי כבוד השופט (כתוארו אז) ש’ לוין ברע”א 2652/94 טנדלר נ’ לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע”מ (פורסם בנבו):

 “… אין לפרש את הדיבור “מורשה” בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לשאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו… בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל ענין על פי נסיבותיו”. [שם, בפסקה 6].

 (ראה עוד בעניין זה גם רע”א 2737/08 אורי ארבל נ’ TUI AG (פורסם בנבו) וראה גם: יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 234-235 (מהדורה שביעית, תשנ”ה))

 לסיכום:

כאמור בפסיקה הנ”ל, מורשה הינו אדם שסביר להניח שיביא לידיעת הנתבע את דבר פתיחת ההליכים כנגדו. תקנה 477 קובעת כי חזקה על עורך דין המייצג נתבע שיביא לידיעתו של לקוחו על פתיחת הליכים כנגדו, גם אם בהליכים אלו עורך הדין אינו מייצג את הנתבע. תקנה 482(א) גם היא יכולה לחול על פרקליט שעה שהוא מנהל את עסקיו של מרשו, וכאמור, גם בהעברת מניות יכול וייראה בית המשפט כעסק או עסקה שבוצעה בנוגע לאותו נתבע.

דומה שגם כללי האתיקה וגם החוק והפסיקה מביאים לאותה מסקנה כי טוב יעשה עורך דין אם יעביר כתבי בי דין ללקוחותיו, אם אכן הוא בקשר עמם, ויימנעו מטענות מיותרות שנתקלים בהם בעלי דין מפעם לפעם מפי הפרקליטים כי הם מייצגים את מרשם אך ורק בקשר להליכים הספציפיים בעניינם קיבלו ייפוי כוח מפורש ממנו.

 לסיום יפים הדברים שנאמרו בעניין זה יפים דבריו של כב’ השופט י. צבן  בה“פ (י-ם) 4190/05MOTOROLA CREDIT CORPORATION נ’ CEM CEMGIZ UZAN (פורסם בנבו):

“בשולי הדברים יוער, כי מן הראוי כי הכלל בדבר אפשרות הגבלת ייפוי הכוח מקבלת כתבי בי דין יפורש בצמצום. כלל זה מהווה פתח לניצול לרעה ולהתחמקות מן הדין, מקום בו למשל מחד, אין כתובת אליה ניתן להמציא את כתבי בי הדין, ומאידך, ברור כי עורך הדין נמצא בקשר רצוף עם הלקוח.

במקרה האחרון מתקיימת תכלית תקנה 477 ואין לאפשר לנתבע לנצל טענות פרוצדורליות על מנת להתחמק מבירור ענייני של התביעה. החשש לניצול לרעה בא לידי ביטוי במקרה שלפנינו, בו התנהל הליך בבקשה לסעד זמני, עורך הדין ייצג את המשיבה 2, הוגש תצהיר, התנהל דיון ובה בעת שעורך הדין הגיש בקשה לבית המשפט בתיק העיקרי, נטענת טענה לאי המצאה כדין”

*  אין באמור כדי להוות יעוץ משפטי ו/או חלף מתן יעוץ כאמור